שיטה מקובצת על כתובות ק״ט

1 גמרא מתניתין דקתני מחלוקת אדמון וחכמים בשפסק לו האב לעצמו דלא כי האי תנא. רש"י במהדורא קמא:

2 לא נחלקו אדמון וחכמים כו'. פי' ותנא דמתניתין סבר כשפסקה אביה בלחוד הוא דקתני אדמון אומר לו או כנוס או פטור אבל פסקה היא על עצמה אפי' אדמון מודה שתישב עד שתלבין ראשה כדקתני אלו אני פסקתי ע"ע אני אשב עד שאלבין ראשי ואע"ג דקי"ל דכל מקום שאמר אני רואה את דברי אדמון הלכה כמותו ואפי' בבריית' לא מהך בריית' אמרו דהך בריית' פליגא אמתני' דס"ל לתנא דלא אמרו אדמון ולא ר"ג ראה את דבריו אלא כשפסק אביה וכדתנן בהדיא אדמון אומר אלו אני פסקתי על עצמי אשב עד שאלבין ראשי וכיון דקיימא לן כמתניתין ממילא אדחייא הך ברייתא אלא הכי קאמר אם תמצא ברייתא שראה רבן גמליאל דבריו של אדמון הלכה כמותו והם ידעו אותה דקי"ל כתנא דידן וכן פסק רבינו הגדול אבל ר"ש כתב אפילו בברייתא כשפסקה היא על עצמה ואינה עולה כהוגן דהא פליגא אמתניתין אא"כ נדחוק ונאמר דלא פליגא ברייתא אמתניתין במלתא דאדמון אלא בדרבנן ותנא דברייתא מוסיף הוא דאדמון אפילו בפוסקת על עצמה פליג משום טעמא דסבורה הייתי כו'. והא דקאמר במתניתין אלו אני פסקתי לעצמי בפוסקת לאחר מיתת אביה או שפסקה בפי' מנכסי עצמה. וא"ת הא מנ"ל לרב נחמן דקא מתמה מי קאמר במשנתי' י"ל מדקאמר כל מקום ולא קאמר במשנתי' לאתויי הך ברייתא קאמר אלמא לא פליגא אמתני'. הרמב"ן ז"ל:

3 וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושיו על ההלכות וז"ל וכתב הרי"ף דקי"ל כתנא קמא דידן ר"ל הלכה כת"ק דמתניתין דמוקי פלוגתייהו בפוסק מעות לחתנו ואליבא דאדמון דהא רבן גמליאל פסק כמותו ויש לתמוה על דבריו דהיכי מפיק לה לברייתא מהלכה דבהדיא אמרינן בגמ' אמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפילו בבריתא מי קתני במשנתינו כו'. דאלמא משמע בהדיא דהלכה כברייתא וכיון דחזקיה ורבא ורב נחמן ס"ל דהלכה כברייתא היכא מפקינן לה מהלכה אלא ודאי הלכה כאדמון בין במתניתין בין בברייתא ומאי דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא לט בא לומר שאין הלכה כברייתא אלא לומר דבפוסק מעות לחתנו מודים חכמים שיכולה לומר או כנוס או פטור וכשפסקה היא על עצמה נחלקו והלכה כאדמון הלכך בתרוייהו יכול לומר או כנוס או פטור ומ"מ צריך ענין זה לפרש דהכא קאמר אדמון שאם פסקה היא על עצמה יכולה לומר היא או כנוס או פטור ובמתניתין קאמר שיכולה היא לומר אלו אני פסקתי וכו' דמשמע שאם פסקה היא על עצמה אינה יכולה לומר או כנוס או פטור כו' ע"כ מפרשי רבני צרפת דהכי קאמר אלו אני פסקתי לעצמי אחר מיתת אבי ולא הייתי נותנת כפי מה שפסקתי הייתי יושבת עד שילבין כו'. אבל הכא פ' על מה כו' ומאי דקתני בברייתא על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה ר"ל שפסקה היא על עצמה בחיי אביה. עוד נרא' להרב מורי נר"ו לפרש בדרך אחרת נכונה יותר דמאי דתנן במתני' אלו פסקתי אני לעצמי בחיי האב מיירי וה"ק אלו פסקתי אני לעצמי שלא במעמד אבי הייתי יושבת עד שילבין ראשי והאי דקתני בבריי' על מה נחלקו על מה שפסקה היא על עצמה רוצה לומר שפסקה שלא במעמד אביה ואפילו הכי ס"ל לאדמון שיכולה לומר כסבורה אני שאבא נותן עלי כו' וכן מוכח בירושלמי דמוקי לה עלי כו' בגדולה אבל בקטנה כופין אותו ושיילינן למאן אילימא לאב איפכא מסתברא כלומר היה לו לומר להפך בד"א בקטנה דמעשה קטנה לאו כלום הוא אבל בגדולה כופין אותו והיאך היה עולה על דעת שום אדם לומר שאם היא גדולה ופסקה על עצמה שיכופו לאב אלא ודאי כשפסקה במעמד אביה מיירי ולפיכך היה חושב לומר שיכופו לאב ע"כ. וז"ל הרשב"א על מה נחלקו כו' פירוש בפני אביה ושתיקתו בהודאה אבל בפוסקת שלא בפני אביה לכ"ע תשב עד שתלבין דכיון דפסקה שלא בפני אביה אינה יכולה לומר מה אני יכולה לעשות והוא נמי לא פסיק לה כלום ובכי הא לא אמרינן שתיקה כהודאה ע"כ:

4 תנא בד"א בגדולה כו'. הא כתיבנא לעיל דהתוספות סוברין דעלה דמתני' קאי ומוקמינן לה למתניתין כשפסק אביה בעומדת וניחא להו הך שקלא וטריא וכמו שכתבו לעיל אבל רש"י כתב בד"א אברייתא קאי. פי' לפי' דס"ל לרש"י דמתניתין בשפסק אביה בלחוד מיירי שלא במעמדה הלכך לא שייך לחלק בין קטנה לגדולה לענין כפיות הבעל דאסיק בגמרא דכיון דהאב פסק שלא במעמד בתרי אפילו בגדולה נמי למה לא יכופו לבעל ליתן גט ואם תשאל אי קאי אברייתא דפסקה היא על עצמה היכי ס"ד למימר כופין לאב דכיון שהיא פסקה על עצמה היאך יכופו לאב וכל שכן כשהיא גדולה. תשובתך הא תירצה הריטב"א ז"ל ודייק תירוציה מלשון הרב עצמו וכדכתיבנא לעיל לשון תנא משמע טפי דקאי על המשנה וכמו שפירשו התוספות דלא מצינו תנא דקאי עלה דברייתא בשום מקום. והרא"ש כתב וז"ל בד"א פירש רש"י אברייתא קאי דאי אמתני' בשפסק האב מה שייך לומר אילימא לאב איפכא מיבעי ליה כיון דפסק האב מה לי קטנה מה לי גדולה אבל אברייתא שפסקה היא במעמד האב מסתברא למימר דבגדולה דתנאה תנאי ופסקה במעמדו הוי כאלו פסק הוא בעצמו אבל קטנה אין מעשה קטנה כלום ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא בד"א אברייתא קאי ולרבנן קא מהדר וה"ק בד"א שתהא יושבת עד שתלבין ראשה בגדולה כשפסקה הגדולה על עצמה אבל קטנה שפסקה לעצמה כופין. איפכא מסתברא גדולה שתנאה הוי תנאי כופין האב ליתן מה שפסקה היא על עצמה קטנה דאין תנאה תנאי דהא אין מעשה קטנה כלום אין כופין אותו ליתן גט קטנה אין תנאה תנאי וכופין אותו ליתן גט גדולה תנאה תנאי ואהכי יושבת עד שתלבין ראשה ע"כ. והרשב"א כתב וז"ל כופין אותו למאן כו' אדרבה איפכא כו' כלומר יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום:

5 ואפילו בברייתא קאמר חזקיה דהלכה כאדמון ואע"ג דאיהי גופה פסקה על עצמה הואיל ואמר ר"ג בברייתא רואה אני את דברי אדמון בכל מקום קאמר ואפילו בברייתא ומתניתין דקתני אדמון אומר אלו אבי פסקתי לעצמי כו'. דמשמע דהיכא דפסקה היא תשב עד שתלבין אדמון לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו פסקה איהי יכולה היא שתאמר כסבורה אני כו' כדאמר בברייתא. ל"א שמעתי לא אפילו בברייתא אי קי"ל דמחלוקת חכמים ואדמון הכי הוא כדתני ליה ר' יוסי בר יהודה כך שמעתי גמגום. רש"י במהדורא קמא. וכבר האריכו בזה הרמב"ן ז"ל ותלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ועיין בהר"ן על ההלכות:

6 הלכה כיוצא בו פי' רש"י כיוצא בו דחנן היינו רבן יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבן גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כר' יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרינן הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלו' שיש מכריע בדבריו ולא הוי יחידאה והאי דס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש"י דהכי קאמר שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והיה לו לראות כל דבריו וזהו שאמר במסקנא יש מהם שהלכה כמותו כו'. עד כל מקום שאמר רבן גמליאל וכו' וזה מכריע בפי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' דהלכה כמותו וכיוצא בו כו' לומר שלמדין מדברים לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בו לומר שאין למדין מהם וכההיא דאמרינן בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולההיא פירושא לא מתפרש מה שהביאו במסקנא כל מקום שאמר רבן גמליאל כו'. וא"ת ולפרש"י ז"ל מה יש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר הדברים שלא דבר גמליאל ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפילו נמצא בשום ברייתא תנא אחרינא שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותן שהכריע רבן גמליאל כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצינו לו דברים אחרים כבר פירשנו שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו. הריטב"א. אבל הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן וא"ת כיוצא בו דחנן למאי אצטריך דהשתא א' פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כ"ש דפטור איכא למימר משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן ע"כ. וכ"פ התוס' בשם ר"ח וכיוצא בו בדינין הדומין להו קאמר וקשה לשיטת התוספות דאמרינן לקמן ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו ואם העיקר אין הלכה כמותו בו היאך נפסוק הלכה בכיוצא בו. וי"ל דהכי קאמר אלא כיוצא בו כגון הא דמפריך בגמרא לקמן עלה דמתניתין דהעורר על השדה אמר אביי לא שנו אלא עד אבל דיין לא אבד זכותו כנ"ל: משמיה דחזקיה ואע"ג דהיינו גברא אגברא קא פריך משום דרבה בר ירמיה לא פליג לעולם אחזקיה דגברא רבה הוה כדאמרינן בעלמא יהודה וחזקיה בני חייא הוו ותו דחזקיה הוה תני בברייתות. רש"י במהדורא קמא: אין הלכה כיוצא בו כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ופליג עליה אשארא אלא בכולהו הוי הלכה כמותו כאדמון ולא כרבן גמליאל דפליג עליה באידך דבהנך דלא רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ודאי הוה פליג עליה. רש"י במהדורא קמא. ודוק דרבן יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר ר' חנן לפי שבכל דבריו פסק כוותיה ורבן גמליאל לא קאמר אלא רואה אני את דברי אדמון פי' רואה אני את דבריו בזה ולא בזה:

7 אמר אין היכא דאמר ר"ג רואה אני כו'. הוי ודאי הלכה כאדמון אבל היכא דלא אמר אין הלכה כמותו. ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו כלומר כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ואשארא פליג עליה הא כיצד כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני הלכה כמותו לא אמר לא. רש"י במהדורא קמא:

8 מתני' אדמון אומר השני נח לי כו'. ולית הלכתא בהא כאדמון דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון. וא"ת והא טענה מעלייתא היה כדאיתא בחזקת הבתים עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער עליו דלא ליתי שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ביד לוי דאמר הראשון נח לי וי"ל דהכא לא היה לו לחתום לעשות מעשה דבר שנראה הוראה משום ניחותא דשני אבל התם שאינו עושה מעשה חיישינן שמא יעיד שקר משום ניחותא דראשון. לשון הרא"ש. והיה נראה לי דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הויא הודאה ולא שי"ל שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם עד אחר לא חשי' שטרא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל. ורש"י כתב והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו ע"כ. משמע דבשטר גמור הוא חתום: וז"ל רש"י במהדורא קמא העורר על השדה וטוען דשל אבותיו הוא ומכרה גזלן לאחר והוא חתום השטר המכירה בעד להיות עד מן המכירה. אדמון אומר יכול הוא לומר השני נח לי לבא עמי לדין לכופו בדין ולהוציאה מידו לכך לא ערערתי בשעת מכירה איבד הואיל ולא ערער ע"כ:

9 אבד את זכותו פי' ואפי' יש לו עדי זכות או עדי גזילה ואין לחבירו עדי מקח. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי רבינו יונה העורר על השדה והוא חתום כו' פירוש ראובן מכר שדה לשמעון ולוי מערער על אותה שדה ומביא עדים שהיתה שלא וטוען כי בגזילה היתה ביד ראובן ולוי המערער חתום בשטר המכר ועכשיו אומר לו שמעון אם היה אמת כדבריך כשהיית רואה שהיה ראובן מוכר אותה לי למה היית חותם בשטר היה לך להודיעני כי שלך היתה וגזולה היא ביד ראובן וסבירא ליה לאדמון שיכול לוי לטעון אמינא השני נח לי כו' כלומר מתוך כך שתקתי ונתרציתי במכר מפני שאינך בעל דין קשה כמו ראובן וכדי שלא תרגיש ולא יתבטל המכר חתמתי אני בעצמי בשטר וחכמים אומרים אבד את זכותו דכיון שטרח וחתם הוא בעצמו בשטר כמו אם הודה שמכרה לראובן דיינינן ליה ע"כ: עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פרש"י עשאה המוכר סימן לאחר כי בשדה שמכר לאחר סיים אותה בשדה זו שקנאה על שמו ועורר זה חתם בשטר ההוא והיינו דאמרינן לקמן דדוקא לאחר אבל אם מכרה לעצמו של נגזל שהוא עורר אע"פ שאותו שטר יוצא מתחת יד העורר והוא כמודה בו לא אבד זכותו דאמר עורר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבן ליה נהליה דהא דאמרינן בירוש' לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה עד אבד זכותו ואיכא דקשיא ליה דלישנא דעשאה סימן לא משמע אמוכר אלא על העורר דאיירי רישא בהדיא לכך פירש עשאה העורר לקרקע זו סימן לאחר על השוק על שמו של מוכר זה אבד את זכותו ואמרי' בירושלמי שאפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתום עליה אבד את זכותו ולפי זה גרסי' בסמוך אי לאו דעבידנא הכי לא הוה מזבן לי כי העורר שעשה סימן והוא היה מוכר שדה הסמוכה לזה המוכר הזה ועשאה לזו סימן באותו המכר על שמו של מוכר ולכך הוא טוען שאלמלא שעשה כן והיה סבור המוכר שטרף שתי השדות כאחת לא היה לוקח ממנו השדה האחר הסמוכה לזו שמכר לו ופי' נכון הוא אלא לא מצינו נוסחא זו בכל הספרים שלנו. ובעיקר הדין אין מחלוקת בין הפירושים וכולהו איתנהו ולכ"ע מודה אדמון בסיפא שהרי זה לא נתרוקנה השדה מרשות בעליה כדי שיאמר השני נח לי. הריטב"א ז"ל. ורש"י עצמו במהדורא קמא כתב שני הפירושים וז"ל עשאה סימן לאחר שמכר גזלן שדה אחת בצד אותה שדה גזולה שזה עורר עליה וכתב לו מצד מערבי שדה של מוכר עצמו והוא חתם על אותה שדה בעד לדברי הכל אבד את זכותו הואיל וחתם באותו שדה של גזלן הוא ומשמע נמי עשאה סימן לאחר כגון שמכר העורר עצמו לאחר שדה אחרת בצד אותה שדה שהוא עורר עליה וכתב ליה מצד השדה שמערער בשם המחזיק דעכשיו הודה שהוא של מחזיק ע"כ. משמע דלא אכפת ליה בין הפירושים כיון דלענין הדין שניהם אמת ובמהדורא בתרא נקט חדא פירושא מנייהו לקצר. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל עשאה סימן לאחר כו' י"מ אם המצרן מכר שדה אחת שהיתה סמוכה לזאת וכתבו שם המצרים וכתבו מצר שמעון לרוח פלוני ולוי המערער חתם בשטר המכר אבד את זכותו ואע"פ שאין לזה האחר שטר ולא עדי חזקה שהרי הודה המערער שאותה השדה אינה שלו אלא של שמעון. וי"ל דלמערער גופיה קאי ור"ל אם לוי המערער מכר שדה אחרת כו' ולענין הדין אלו הפירושים שניהם אמת וכן מוכיח בירושלמי ולישנא דעשאה סימן לאחר משמע דאעורר שהזכיר מתחלה קאי בהאי פירושא בתרא ע"כ: וז"ל הרא"ה עשאה סימן לאחר פרש"י עשאה הגזלן סימן לאחר ועורר חתום עליה בעד אבד את זכותו ובירושלמי אמרו לא טפי הודאה כיון דלגזלן גופה חתם אלא אפי' עשאה אחר דעלמא סימן לאחר דעלמא וזה חתום עליה בעד ויש שפירשו עשאה סימן לאחר העורר כו' ואמרי בירושלמי לא סוף דבר כו' כלומר העורר דהא פשיטא אלא אפילו עשאה סימן אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד אבד את זכותו ואפילו לאדמון דהא ליכא למימר השני נח לי כו' וזה הוא הנכון ע"כ:

10 גמרא לא שנו אלא עד כו'. פי' הא דאמרי רבנן שהעורר על השדה והוא חתום עליה אבד את זכותו דוקא עד שאינו יכול לחתום אלא אם יקרא כל השטר וכיון דקרא כל השטר ולא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה אבל דיין דהיינו החתום בקיום לא אבד את זכותו שהדיין כיון שאין לו להעיד אלא על כתיבת העד אין צריך לקרוא כל השטר ולפיכך יכול לומר אע"פ שחתמתי בקיום לא הייתי יודע מה היה כתוב בשטר ולפיכך לא מחיתי ושמעינן מינה דהיכא דנתברר שקרא השטר קודם שחתם בקיום אי נמי אם העידו העדים לפניו על פה וקבל עדותם וחתם עליה אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. והקשו בתוס' דאמרינן בחזקת הבתים אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דע"י חתימת הדיינין אנו יודעין שהשטרות שלו הם אלמא אכולא מלתא קא מסהדי ותירצו דהתם ודאי אית לן למימר דדיינין רמו אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי היו יודעים שהיה נושא ונותן בתוך הבית כו' ואם היינו אומרים שהחילוק שבין העדים לדייני הקיום היינו שהעדים צריכין שיקרא כל השטר מתחלה ועד סוף ולא סגי במאי דיאמרו עדים לפניהם עיקר הדבר כי היכי דלא להוי עד מפי עד דפסול אבל דייני הקיום במאי דיאמרו להם העדים עיקר הדבר פלוני מכר לפלוני שדה פלוני סגי ואינהו כשיקראו השטר לא קפידי לידע אלא עיקר הדבר בלחוד ולכך לא איבד את זכותו ומ"מ בעינן שיקראו מיהא וידעו עיקר הדבר מעתה לא תקשי מההיא דחזקת הבתים אבל התוס' לא פירשו כן אלא שהדיינין אין מעידין אלא על חתימת העדים בלחוד ולהכי קשיא להו מההיא דחזקת הבתים: וכתב הריטב"א הא דאמרינן הדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו פי' אע"פ שלא ראוהו כלו לדעת ענינו אבל צריכין לראות שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר א"נ שלא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרת' בפי' שמות המעידים על כתב העדים וכדפרישנא בפרק שני ע"כ:

11 לא שנו אלא לאחר כו'. כלומר הא דקתני שאם המצרן כשמכר השדה הסמוכה לו והזכי' המצרי' עשה סימן משדה זו בשמו של שמעון וחתם לוי המערער בשטר אבד את זכותו הני מילי כשמכרה המצרן לאחר וחתם המערער בשטר אבל אם המצרן מכר השדה הסמוכה לזו לזה המערער עצמו ובשטר המכר עשה לו סימן שדה זו וכתב בשטר מצר פלוני לצד שמעון לא אבד זה המעורר את זכותו שיכול לומר זה ששתקתי כשכתב לי מצר שמעון לצד פלוני מפני שאמרתי אם לא אשתוק לא ירצה למוכרם אלי וזהו לפי הפי' הראשון שכתבנו למעלה ולשון לעצמו אינו מתיישב כל כן לפי פי' זה שהרי גבי לעצמו אי אפשר לפרש שהוא חתום עליה עד כלל אבל לפי פי' האחרון שכתבנו למעלה דעל המערער גופיה קא אתי לישנא דלעצמו שפיר טפי אלא שנצטרך לגרוס אי לאו דעבדי הכי לא הוה זבין לה מינאי וה"פ לא שנו שאם המערער מכר השדה הסמוכה לזו לאדם אחר ובכלל המצרים שכתב לו כתב מצר שמעון לרוח פלוני דאבד את זכותו אלא דוקא כשמכרה לאחר אבל אם היה המערער מוכר לנתבע לא אבד את זכותו שיכול לומר אם הייתי כותב לו שהוא היה מצרן מצד אחד לא היה רוצה לקנות זה השדה ממני ואני הייתי דחוק בעבור המעות וכדי שלא יתבטל המכר לא מסרתי מודעא כי חששתי שיתגלה אליו הדבר בסיבת המודעה דחברך חברא אית ליה. ור"מ הלוי דחק להעמיד גירסת הספרים לפי זה הפי' וכתב לפום האי פירושא הכי מפרשא מלתא דאביי לא שנו אלא שעשאה העורר סימן לאחר שלקח שנית מן העורר אבל עשאה העורר סימן לעצמו לשדה שניה שלקח העורר מן הגזלן לא אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא לא שנו אלא לאחר דוקא נקט מתני' עשאה סימן לאחר כדפרישנא לעיל בענין ראשון אבל לעצמו שהיה ראובן המחזיק באותה שדה מוכר לשמעון העורר עליה שדה אחרת בצד אותו שדה וכ' לו מצד פלוני אותו שדה שהוא שלי אע"פ שלא ערער שמעון באותה שעה לא אבד זכותו דאי לא דעבד הכי דשבקיה למיעבד ההוא שדה מצר בשמיה לא היה מזבין הך שדה ליה וללישנא אחרינא איכא לתרוצי הכי לא שנו אלא שעשאה האי העורר סימן לאחר אבל עשאה גזלן סימן לעצמו לעורר עצמו לא אבד דהשתא מאי אית לך למימר אבעי ליה לממסר מודעה כולן הוו ידעי שעל כן אינו מערער עכשיו כדי שלא יחזור בו בשדה זו. חברך חברא אית ליה ואי הוה מסר מודעה הוו מגלו ליה לראובן ולא מזבן ניהליה ע"כ. ויש טעות סופר בלשון. והרמב"ן כתב דהנכון לענין פירושא דשמעתין דעשאה סימן לאחר אעורר קאי וכתב דה"ג אי לא עבד הכי לא מזבן לה ומקצת נוסחי דכתיב בהו אי לא דעבדי הכי לא הוה מזבין ליה נהליה משתבשן ע"כ. ומ"מ רש"י אע"ג דבמהדורא קמא פריש לה בתרי לשני במהדורא בתרא תקע עצמו דהמחזיק עשאה סימן וכולה שמעתיה פריש לה בהכי. וכתב רש"י לא שנו אלא לאחר דוקא שנקט מתני' סי' לאחר. פי' לפי' דלהאי שיטתא דעשאה סימן וכו' אגזלן קאי קשיא מאי לא שנו דקאמר הא ודאי דלאחר נקט מתני' וכפי מאי דפריש במהדורא קמא ללישנא אחרינא לא קשיא דוק ותשכח. ותירץ רש"י דהכי קאמר לא שנו כו' דבדוקא נקט מתני' סימן לאחר ואם תשאל אמאי לא הקשה לו לרב גבי אידך לא שנו דלעיל לא שנו אלא עד כו' דפשיטא דהכי קתני מתני' והוא חתום עליה עד תשובתך כיון דפליגי בה אדמון וחכמים איכא למימר דנקט עד להודיעך כחו דאדמון והוצרך אביי לאשמועינן דמשום רבנן נקט הכי דדוקא בעד פליגי רבנן אבל בההיא דעשאה סימן לאחר דמתנייא לכ"ע קשיא ליה לרש"י מאי לא שנו פשיטא דהכי תניא להדיא עשאה סימן לאחר ותריץ דהא אתא לאשמוע' דבדוקא נקטיה מתני' כנ"ל: למימסר מודעא פי' הודעה שיודיע לעדים סבת שתיקתו ואינו כשאר מסירת המודעות שבתלמוד דמיירי במידי דאונסא וכן פירש רש"י ז"ל: ההוא דעשאה סימן לאחר שמכר העורר עצמו שדה בצד אותו שדה שהיה עורר עליה וכתב לו מצר אותה שדה בשם המחזיק ואוקים אפוטרופס דלהוי מערער על אותה שדה ולתבעי' לדינא. רש"י במהדורא קמא. ודא עובדא רהטא שפיר טפי במאי דנימא דהעורר עשאה סימן לאחר דוק ותשכח. ומיהו הרב בסוף שמעתין כתב דאיכא לפרושי נמי עשאה סימן לאחר שחתם העורר בשטר המכירה שעשאה המחזיק סימן לאחר בשמו שכתב לו מצר פלוני אותה שדה שהוא שלי ע"כ:

12 תלם אחד עשיתי לך כלומר חתמתי לך. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א תלם עשיתי לך פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו הוא ע"כ: הוה עלה ריכבא דדקלי כלומר היה עומד באותו התלם שורה של דקלים וי"מ דקלים מורכבים שהדקל המורכב היה חשוב בימיהם כשראה האפוטרופא שהיה זוכה בדבר חשוב כזה בא עליו בטענה אחרת ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו. תלמידי רבינו יונה. וקצת קשה אמאי לא טעין האפוטרופא טענה זו מעיקרא דחשיבא טפי דזוכה בכל הקרקע ושמא מעיקרא לא היה נראה בעיניו דבר חשוב ולכך לא רצה לטעון חזרתי ולקחתיו אלא דמעיקרא לא מכרה לעולם ושוב כשראה שהיה זוכה בדבר חשוב בא בטענה אחרת וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה. ורש"י כתב וז"ל הב לי' מיהת תלם אחד לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיה של אביהן וגזל הימנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהא תלם אחד ע"כ. פירוש עד שלא בירר שגזלה ממנו היה טוען טענת התלם אחד שנתברר שלא היה למחזיק שום זכות אלא שעשאה אביהן סימן טען חזרתי ולקחתיו משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדפרש"י בסמוך וניחא נמי במאי דכתב רש"י דמאי קא מהדר ליה אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד והא איהו נמי הכי קאמר תלם אחד עשיתי לך אלא דלבתר הכי הביא האפוטרופוס ראיה שבגזל בא לידו ולא היה רוצה ליתן דבר ולכן א"ל אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד ואע"ג דהיה מוחזק הגזלן בו קא' אביי זיל הב ליה כו' לפי שהאפוטרופוס בירר שגזולה היא בידו והויא ליה נמי שאין בידו מיד ואם לא היה דבר חשוב לא היה עובר אדברי אביי והוה נותן לו התלם ואפשר דאם לא היה טוען האפטרופוס טענת התלם היה אביי טוען בעבור היתומים חזר ולקח אלא שהקדים האפטרופוס וטען טענת התלם וזו היא טענה רחוקה ולא טענינן לה ולכך אביי לא טען בעבורם טענת חזרה כנ"ל: והרשב"א כתב וז"ל ההוא דעשאה סימן לאחר פרש"י והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשא' לו סימן כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר הלכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין מחוור פירושו כאן דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שמת המערער והאפטרופוס טוען ועוד שהוא בא בטענת שמא ע"כ נראה דהשדה דהכא כשהשדה ביד האפטרופוס וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה מידו מחמת הודאתו של בעל השדה שנעשית סימן לו ומ"ה א"ל אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן ודוקא כשהחזיקו בה ג"ש ודר בה האב יום א' בדין חזקה מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפי' במוחזקת ביד אחרים וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עדי חזקה וכל עצמם אינן באין אלא מכח הודאתו של זה אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם א' ואותו הוא המצר שעשה לו ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השיעור של שדה כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין אבל ר"ח אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו אבל ביד אחרים אינו נאמן דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואח"כ עשאה סימן לו הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצר התלם ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ויש להקשות דכיון דקי"ל דאם עשאה סימן לאחר הויא ראיה כאלו יש בידו שטר או עדי חזקה א"כ היאך נאמין לזה כשיאמר חזרתי ולקחתיו ממנו. ויש מתרצים דכיון שאין בידו לא שטר ולא עדי חזקה אף על פי שאנחנו דנין אותו כשעשאה סימן לאחר כמו חזקה מ"מ אין זו ראיה ברורה כל כך שהוא יסמוך עליה ולא יזהר בשטרו דכ"ע לא בקיאי בדינא שידעו שאם עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אלא מסתמא יש לנו לומר דשטר היה בידו ואח"כ חזר וקנה השדה ממנו וקרעו את השטר ולפיכך נאמן בדבורו ולפי תירוץ זה אפשר להעמיד ההלכה אפי' כשהקרקע עומד ביד הנתבע כו' דעת הרמ"ה ז"ל. ולישנא דקאמר ליה זיל הב לי' תלם אחד לאו דוקא אלא ר"ל ותניח לו שיעור תלם אחד אבל הרי"ף כתב דמיירי כשהקרקע ביד היתומים ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו משום דס"ל אם איתא שהקרקע עומד ביד המערער והמערער עשאה סימן לאחר למה לא יפסיד המערער כל השדה ודאי דכיון שכל השדה עומדת ברשותו כשכתב השטר שדה הסמוכה לשדה של פלוני על כל השדה נתכוון הואיל וכל השדה היתה בידו ע"כ: עוד כ' הרשב"א ז"ל מכאן שמענו דלא אמרי' דטוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין האב או המוכר אלא דוקא בבאין בטענת שמא אבל באין בטענת ברי הרי הן כשאר בני אדם שאין רשות לדיין לטעון להם כלום שהרי אביי באמת היה יודע כל טענות שטען האפוטרופוס ולא רצה לטעון כלום עד שיראה אם יבא האפוטרופוס בטענת ברי או בשמא וכשראה שהיה טוען ברי א"ל שפיר טענת ומיהו אילו לא היה יודע האפטרופוס לטעון אביי היה טוען בשביל היתומים הלכך יש לדיין לידע תחלה טענתם ואח"כ יטעון בשביל היתומים או הלוקח אם הם אינן טוענין ברי ע"כ. ולקמן בסמוך אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני בזה בס"ד. והרא"ש כתב בתוספותיו דלחדד האפטרופוס היה לראות אם יטעון בעצמו ע"כ. פי' כדי לאסוקי עלה מאן דמוקים אפטרופוס נוקים כי האי כו' וכדאמר ליה אביי ואפשר דלכך כתב רש"י אמר ליה אביי לאפטרופוס ע"כ. פי' קשיא ליה אמאי לא טעין אביי כן ואדרב' קאמר ליה זיל הב ליה מיהת תלם והא פתח פיך לאלם הוא ותירץ דמשום שהיה אפטרופוס א"ל כן לחדודי או כדי שישיב ברי ועיין הרא"ש בפסקיו כנ"ל. ולענין עיקר הדין דאמר רבי יוחנן דכי טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. גם הריטב"א הקשה על פרש"י דלא אמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דבור וכדמוכח בפ"ב ובכמה דוכתי וזה כבר הורה מכמה ימים או שנים קודם לכן. ומצאתי להרמב"ם בפירושיו לסנהדרין בפ' זה בורר וז"ל ואמר רבינו יהוסף הלוי כך דיינינן בכל יום בענין מגו דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק אבל הפסיק לאו מגו הוא כגון מי שהוציא בגד מתחת ידו ואמר זה של פלוני הוא ויש לו עליו כך וכך כגון זה ודאי הוא מגו אבל אם הוציא הבגד ואמר של פלוני הוא ושתק ואמרו לו כיון שהודית שהוא של פלוני חזור לו שלו ועמד ואמר יש לי עליו כך וכך לא הוי מגו אלא מחזיר הבגד ואינו נוטל כלום. ומסתייעא הדין סברא מהלכה דבתרא ראה עבדו ביד אחרים כו' ודאי מרגניתא הוא כו' כך נמצא בשטתו לסנהדרין ומצאתיה ישן נושן עם שיטת שבת להרב עצמו והיה סביב לגליון כתיבת יד בנו החסיד רבינו אברהם. גם העיד הדיין כמהר"ר משה בן אלאשקר על שיטה זו שהיתה מכתיבת יד הרמב"ם המפרש. ויש לתרץ לדעת רש"י דזה המת מעולם לא ערער אלא דאוקי אפטרופוס דלהוי מערער וכדפרש"י במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל ומה שעשאה סימן לאחר לא מקרי הודאה עד שידונו עליה ב"ד הלכך השתא שבאו לדון עליה ההודאה והטענה באין כאחד ושפיר אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל פרש"י שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' ולא נהירא לי אטו מי שאמר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולאחר זמן מרובה א"ל חזרתי ולקחתיו ממך אחר שהודיתי לך מי מהימן הא ודאי לית דינא ולית דיינא דלא מהימן דהא השתא לית ליה מגו וכ"ש זה שחתם לו האב והוה ליה כמי שיש לו לזה עדים או שטר מכר דשלו הוא דלא הוא ולא יתומים לא מהימני אלא ה"פ דהאי גברא מחיים נמי הוציא שדהו מיד הגזלן ולאחר שמת תבעה ליה ליתומים כו' ע"כ. והר' ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל פי' המורה דהפה שאסר כו' ואינו נ"ל דלא אמרי' הפה שאסר כו' אלא כדטעין האיסור וההיתר יחד כו' אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו ומשום דחתם בההיא סימנא אתה עושה אותו כאילו הודה לו ואף על פי שלא הודה לו בפירוש הלכך כל טענה שיאמר אנו מאמינים לו כיון שיש לו עדים ואי קשיא לך טעמא דטען אפטרופוס הא לא טען לא הוה טעין אביי הכי בעבור היתומים והא קיימא לן דכל מלתא דהוה מצי טעין אביהן של יתומים טוענין בית דין בעבורם שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואע"פ שיש ביד המלוה שטר חתום ויתמי לא טעני מידי טוענין ב"ד בעבורם דילמא פרעו' י"ל דוקא גבי פרעון דשכיחי אינשי דפרעי ולא קרעי לשטרא משום דמאמינו שיקרענו או שמא נשאר מעט לפורעו או שמא אפשיטי דספרא חייס ליה טוענין ב"ד בעבורם אבל בחזר ולקחתיו דהוי מלתא דלא שכיחא א"נ בתל' אחד עשיתי לו דלא מוכחא מלתא אי טעני יתמי אין ואי לא לא טעני להו ב"ד ע"כ ואי פתכת מה שכתב הר"י מטראני דהא תימא לא מיקרי הודאה גמורה בהדי מאי דכתיבנא עולה פי' רש"י כהוגן ולית עליה קושיא כלל דוק ותשכח. והרשב"א הקשה עוד על פרש"י דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור כו' ועוד שהאפטרו' בא בטענת שמא ובמאי דכתיבנא ניחא הכל כנ"ל: ויש מי שפירש ליישב רש"י דהכא במאי עסקינן כשאין השטר שהוא חתום בו יוצא בב"ד כלל או שיוצא ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרפוס ואינו מחוור דאם כן פשיטא שהוא נאמן שאפילו היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה הרי זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בה ג' שנים אחרי שמכרה. ומורי הרב הלוי היה מפרש בשם אחיו דהב"ע כשהעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליה בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפרק חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סיסין הוא אלא דאקרויי' היא דמקרייא דבי בר סיסין ואף זה דוקא כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע לפלוני מקודם לכן שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים לפי שידועים לכל יותר ומיהו אי כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ומסיים הרא"ה הכין ואין ספק שהאומר לחבירו שדה זו כבר היה זמן מתחלה שהיה של אביך שאין זו הודאה של כלום כיון שהוא אומר לו בלשון הזה שיש במשמעו שכבר היה זמן שהיה של אבותיו אבל עכשיו אינו שלהם אף זה כיוצא בו וזהו הפי' הנכון מאחי נר"ו ע"כ:

13 מתני' ילך לו דרך קצרה כו'. אינו ר"ל שיקח לו הדרך שירצה שהיא קצרה יותר לעיר דודאי אין חכם בעולם שיאמר זה דבלא שום ראיה יברור לו הדרך שירצה אלא האי קצרה דאמרינן קצר' לכרך שאם הקיפוה ד' שדות מד' רוחותיה אחד בת מאה אמה ואחד בת שלשים אמה ואחד בת עשרים וא' בת עשר אמה ילך לו ברביעית שהיא דרך קצרה מכולן שלא ירבה עליו את הדרך וחכמים ס"ל דאפילו זו אין לנו. תלמידי רבינו יונה. וכן פירש הר"י מטראני וז"ל ילך לו בקצרה בעל כרחם יתנו לו דרך לילך בשדהו ויבחרו לו הקצר' שבהם וחכמים אומרים הפסיד דרכו כיון שאינו מכירה ע"כ. וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל במהדורא קמא ילך לו בקצרה יקח לו בקצרה יקח לו דרך באותו צד שלא יהא מפסיד בעל השדות יותר מדאי שאם יש לו בשלש רוחותיו שלש שדות אחת בת עשרים אמה ואחת בת ט"ו ואחת בת עשר ורביעית בשמונה ילך לו ברביעית שהיא קצרה מכולן כדי שלא ירבה את הדרך ע"כ: גמרא שפיר קאמר אדמון פירש"י דקס"ד כשארבעה השדות שסביבותיו של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה גביה הוא ע"כ. וקצת קשה מי הזקיקו לאסוקי אדעתין לפרושי כן עד דפריך הכין ולא הוה ליה לאקשויי אלא הכין היכי דמי אי באדם אחד שפיר קאמר אדמון ואי בארבעה בני אדם מ"ט דאדמון ואמאי אסיק אדעתיה לפרושי מתניתין טפי באדם אחד מארבעה בני אדם. וי"ל דאי מתניתין מיירי באדם אחד לא קשה כולי האי לרבנן דאיכא למימר דסברי דמצי למימר ליה היאך אי שתקת כו' ואי לא מזבינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו אלא מיהו טעמא דאדמון מסתבר טפי דאינו בדין שיוכל להפקיע דינו דהיאך על ידי מכירתו וכמו שכתבו התוספות לקמן בסמוך ולכך לא פריך אלא שפיר קאמר אדמון ולא פריך מאי טעמא דרבנן אבל אי נוקי מתני' בארבעה בני אדם מעתה קשיא טובא לאדמון וכדפריך בסמוך אי הכי מ"ט דאדמון פי' בשלמא לדידי דאוקימנא לה באדם אחד ליכא לאקשויי אלא שפיר קאמר אדמון דקס"ד כשארבעה כו' ודוק. ובמהדורא קמא כתב רש"י במתני' ואבדה דרך שדהו קס"ד השתא כגון שהקיף לו אדם א' מארבע רוחותיה שיש לו שדות כל סביבותיה והיה לו דרך בא' מן השדות לילך לשדהו וכשחזר לא היה יודע באיזו שדה היה לו דרך ע"כ. ואפשר דלכך כתב דקס"ד במתניתין משום דואבדה דרך שדהו דנקט מתניתין חזקיהו לאסוקי אדעתיה כן דאי באדם אחד מיירי הוא מצוי לאבד דרך שדהו דלא רמיא אנפשיה לידע באיזו שדה היה לו כך כיון שכולם היו של אדם אחד אבל בד' בני אדם רמיא אנפשייהו אדכורי מדכר אצל הי ניהו הויא דרך שדהו ואינו מצוי לאבד דרך שדהו אבל במהדורא בתרא כתב הרב ז"ל הקס"ד בגמרא גבי הא דפריך שפיר קאמר אדמון והיינו כדפרישנא לעיל כנ"ל: אמר רבה בארבעה דאתו מכח אדם פשיטא כיון דאפילו ארבעה דאתו מכח חד מצו מדחו ליה כ"ש ארבעה דאתו מכח ארבעה וי"ל דרבה אתא לפרושי דברי רב דקאמר כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם דלא מתוקמא בארבעה דאתו מכח ארבעה משום דמצו מדחו ליה הם הכי נמי בארבעה דאתו מכח חד וע"כ לא מתוקמא אלא בחד דאתי מכח ארבעה והא דקאמר רב כגון שהקיפוה ארבעה בני היינו מתחלה ושוב לקחה מהם איש אחד והשתא אתי שפיר דלא נשאר רב בקושיא כנ"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מד' רוחותי' וקנה זה כל אותן ארבעה שדות והוא הדין לחד דאתו מכח תרי אדמון סבר שיכול זה שאבדה לו הדרך לומר ללוקח אע"פ שמתחלה היו הארבעה יכולין לדחות אותי אתה לא תוכל לעשות דמ"מ כיון דאת קנית הכל הדרך שלי הוא בתוך שלך ע"כ:

14 אי צייתת כו'. פירש"י אי שתקת ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכן כתב במהדורא קמא אי צייתת אי שתקת ותעביד פשרה בהדאי ע"כ. פי' דס"ל דאי לא מרויח במה שאינו מחזירו לו לא מצי למימר הכין דמצי אמר ליה לכי תהדר ולכן פי' נמי התם בפ"ק דבבא קמא אי הכי נזיקין נמי ליגבו מבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ותגבה מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דתגבה מזבורית ואי לא מהדרנא שטר דזבורית דמצי אמר ליה לכי תהדר והקשו עליו דאין דומה שזלזל אצלו כיון דקתני במתניתין יקח לו דרך במאה מנה ותירץ מהריב"ן התם בפ"ק דב"ק אי שתקת מוזילנא גבך פורתא ואי לא מהדרנא לשטרא למרייהו ותצטרך לקנות מהם במאה מנה ע"כ. וכבר הארכתי בזה בחדושי' שם בפ"ק דב"ק ולכך אקצר כאן ומ"מ אכתוב שיטת התוספות בקונה דס"ל דלעולם מצי אמר אי צייתת כו' ואפילו דלית ליה לזה שום הרוחה כל כמה שאינו מחזירו וכל היכא דמצי למהדר כמהדר דמי ולא מצי אמר לכי תהדר וקשיא להו לפי שיטתם דבחד דאתי מכח חד נמי אמר מזבנינא ליה לד' דלא מצית לאשתעוי' דינא בהדייהו ולשיטת רש"י ניחא דמצי אמר ליה לכי תהדר ואם בא למכור מחדש יפסיד והלכך אפילו יאמר לו שיוזיל גביה יותר יפסיד אם ימכרם מחדש ואכתי מצי אמר ליה לכי תהדר אבל להחזירו לבעליו לית ליה פסידא כלל ובקל יחזירם לבעליו אבל לשיטת התוספות דלא מצי אמר לכי תהדר וכל היכי דמצי למהדר כמוחזר דמי בחד דאתי מכח חד נמי מצי אמר ליה מזבנינא ליה לד' כו' ותירצו בתוספות שאינו יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל ועתה הוא דאתי לזכות בו אבל מצי למימר מהדרנא שטרא למרייהו בזכות הבאה לו לידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו כמו שהיה קודם שבאו השדות האלו לידו. והקשו עוד דאמרינן בפ"ק דב"ק מי שהיה לו עדית ובינונית וזבורית והיתה עליו כתובת אשה וב"ח ונזקים כו' מכרן לא' או לג' בני אדם כא' כולם נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם כגון שלקח עדית באחרונה ופריך וליתו כולהו ליגבו מעדית משום דאמר ליה אי שקלת שקלת כו' ופריך אי הכי נזיקין נמי אלמא התם אמרינן הך טענה לכ"ע והכא פליג אדמון ולשיטת רש"י לא קשיא ולא מידי דלהכי פריך אדמון משום דמצי אמר ליה לכי תהדר דאפשר נמי דיוזיל גבאי אינהו אחריני יותר ממך ורבנן סברי כיון דהשתא מיהא איהו מוזיל גביה שפיר מצי א"ל אי שתקת וכו' ומיהו התם כ"ע מודו דיכול למימר אי שתקת דבריא פסידיה דאי מהדר זבורית בע"כ יטול זבורית דתנן אין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית אבל לשיטת התוספות ליכא לחלק בהכי כלל דוק. ותירצו בתוספות דהתם ודאי דלית להו פסידא לגמרי דהא גבו כדי חובם מזבורית מודה אדמון דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאית ליה פסידא לגמרי סבירא ליה לאדמון דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. עוד הקשו התוס' על פירש"י דהתם כבר אמרי' בכתובה מן הזבורית משום דאי שתקת שתקת ותימא ליה לכי תהדר. וכתב הרא"ש וז"ל ויש ליישב פרש"י דכל היכא דבא לגרע דינו מצי למימר לכי אהדר ולהכי גבי כתובה דאינו מגרע כחה כמוחזר דמי ופריך מנזקין דתגבה מבינונית טוב לו יותר שיגבה בינונית ממה שיחזיר ולא יגבה אלא מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דא"ל לכי תהדר שהרי בא לגרע כחו הכא נמי אינו מגרע כחו ממה שהיה דבתחלה נמי כשהיה קרקע ביד ארבעה לא יכול להוציא הדרך מידם ע"כ: וז"ל הר"י מטראני אי צייתת כו' פירוש אי צייתת אתפשר עמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא צייתת ותרצה אותה בחינם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו ותפנו לי והם יבואו עמך ולא תוכל להדיין עם אחד מהם ואלה הם דברי' בעלמא לרווחא דמלתא אלא אע"פ שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להם מכרו אותו לו ע"כ: והרא"ה כתב וז"ל אי צייתת כו' לא משום אימתא הוא דמפחיד להו כדמשמע לישנא דא"כ לימרו ליה לכי מהדרת אלא משום דינא הוא דאי דזבני' מיני' באחריות קמאי בעלי דיניה דמפיק מיניה עלייהו הדר ושלא באחריות נמי בעלי דיניה נינהו ודינא הוא דמשתעי דינא גביה וכדאמרינן לעיל וה"ה ליורשי מוכר מיהו אי הנהו דאתי מחמתיהן גרים ומתו בלא יורשים תו ליתיה להאי דינא ותו לא נהיר דמהאי טעמא אתינן עלה דא"כ תפשוט מינה דאותי' להאי דינא למימרא דאפילו שלא באחריות אית ליה לאשתעויי דינא בהדייהו והא לעיל משום דאיכא דאמרי אמרי לה אלא היינו טעמא משום דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך האי חד במקום ארבעה קאי ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וא"ת כיון שאפילו כשיחזיר את השטר לא יפסיד התובע כלום יוכל לומר לכי תהדר והנתבע לא ירצה להניח הקרקעות שלו ביד אחרים מפני זה הדרך ועוד למה אמר בחד הבא מכח ד' דאפילו חד דאתי מכח חד דאם איתא דאמרינן בחד דאתי מכח ארבעה שיכול לומר לו מהדרנא שטרא למרייהו כמו כן היכא דאתי מכח חד יכול לומר לו אם תרצה להניח הרי טוב ואם לאו אמכור אותו לשני בני אדם או לשלשה וכל א' וא' ידחה אותך ויאמר לא קניתי הדרך שלך ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דהאי לישנא דקאמר ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר אם תרצה להניח שלא יתבעני כלום הרי טוב ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו וכיון דאי הדרנא להו לא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו השתא נמי אף על גב דלא הדרנא לא מצית לאשתעויי דינא בהדאי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ע"כ. וכ"כ הריטב"א וז"ל אי צייתת כו' פי' מהדרנא בכתיבה ובמסירה דאי לאהדורי שטרא בלחוד לאו כלום הוא כדאיתא בפרק גט פשוט. וא"ת ולימא ליה לכי תהדר וכדאמרן בבבא קמא בפ"ק. והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהיתה שלהם איבד את זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם ע"כ: סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין כלומר כי היכי דאמרינן במי שאבדה לו דרך שדהו דכל חד וחד מצו מדחו ליה הכי נמי הכא כל אחד ואחד מן הבנים יכול לומר אני לא לקחתי הדקל שלך ומיירי כשהניח דקלים הרבה והניח חלק מהדקלים לכל אחד ואחד אבל אם לא הניח כי אם דקל אחד מודה רב יוסף שתחזור על אותו שנפל הדקל בחלקו ואינו יכול לדחותה וכן אם הניח דקלים הרבה ואמר דקל פלוני והעדים יודעים אי זה דקל אומר דברי הכל הוא שתלך ותקח אותו הדקל מן מי שנפל הדקל בחלקו אבל הכא כשאינם יודעים על איזה דקל דאמר מיירי ולפיכך היה סובר רב יוסף היינו מתניתין. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא היינו מתניתין ארבעה דאתו מכח חד דכל חד וחד מיתמי מצי מדחי ליה ע"כ: הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתניתין נמי הא אורחיה גבייהו הוא י"ל אע"ג דאורחיה גבי חד מיניה כל חד קאי לנפשיה וחד מינייהו הוה גזלן ביה מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שהחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פירש"י. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מי דמי התם אורחא לאו גבי כולהו הוא אלא גבי חד מינייהו וכל חד וחד מצי אמר ליה אורחך לאו גבאי הוא הכא הא דקלא כולהו אשתרשן ביה דכל חד וחד שקל ארעא או דקל כנגד דקל וגבי כולהו אית לה דקלא הלכך ליתבו לה דקלא מן האמצע ויחזרו ויחלוקו ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה ולומר לו לית לך גבאי ולא מידי שאין הדרך אלא אצל אחד מהם בלבד אבל הכא דקלא גבייהו הוא וכשיחלקו ולא הוציאו הדקל כולם נתחייבו כל אחד וא' בחלקו ואינם יכולים לדחותה שעל כולם תחזור שכולם נהנו ואפילו אם יש בהם מי שלא הגיע דקל בחלקו מאי תקנתייהו ליתבו לה חד דקלא כו' ואפילו לא הניח כי אם דקל אחד ובאת הבת ולקחה הדקל מן האחים יחזרו ויחלקו מתחלה דהא קי"ל בטל מחלוקת ע"כ: ושביק תרי פלגי דדקלא פרש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו לו בשותפות עם אחרים מפני הטורח. ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאי' ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסיו שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכא בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגי דקל דקלא כנ"ל וכן הורה מורי הרב הלוי. הריטב"א ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והיכא דאמר דקל לאחד ושביק תרין פלגי דקלא ולא שביק דקל שלם יהבי לה תרי פלגי דקלא דקרו אינשי לתרי פלגי דקלא דקלא אבל אי שבק דקל שלם יהבי לה דקל שלם ולא מצו מדחו ליה לתרי פלגי דקלי דודאי מוכחא מלתא שעל הדקל השלם נתכוון ולא אמרינן בכה"ג יד בעל השטר על התחתונה דלא אמרינן הכי אלא היכא שהלשון מסופק אבל הכא שהלשון מוכיח שעל הדקל השלם נתכוון יהבי לה השלם ואם אמר דקלא לברת ולא שבק אלא פלגא דקלא יהבו לה האי פלגא דיקלא ואי לא הוה ליה דקל כלל יהבי לה דמי דקל ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב דפי' רש"י ז"ל עיקר עיין שם: